פתאום עומד לואיס מולי. הוא מביט בי ופניו חיוורות. אני מסתכלת בעיניו של אחי, רוצה לומר לו, רוצה כל כך לומר, אבל המילים כלואות בפנים. בשום אופן אינני מצליחה להפיק צליל מגרוני. האומנם לעולם לא אצליח לדבר? "מה שלומך, דיאנה?" קולו של לואיס מוזר, ועיניו אדומות. אני איננני עונה, רק מרימה את ידיי ומסמנת: לא! לא! לא! "אינך רוצה לדבר?" לואיס אינו מבין כוונתי, ואני תוהה איככה ללא מילים אסביר לו את העניין. לא! לא! לא! שוב אני מסמנת בידי, נואשת.